הבוקר, כשישבתי בקפה שמעתי קול מהשולחן הסמוך.
אדם צעיר (25-30) נאנח בקול רם כששובל של מעמסה עטף את האנחה. תוך כדי נשיפת האוויר מפיו הוא מלמל באוזני האישה שישבה לידו – אהובתו, אני מנחש: "אני חי. למרות שהורי מנעו ממני חמצן כשהייתי ילד." הייתי צריך ללגום את שארית הקפה שבספל, לבהות מעט ברחוב ולנשום עמוק, כדי להפנים את דברי האיש שישב מאחורי.
הוא היה אמיץ. הוא היה אדם שקלט, רק בדיעבד, את כמות הכוח שהיה זקוק לה כדי להתעלם מהכל ולהמשיך בחייו. כוח כזה אי אפשר לגייס, כוח כזה חייבים ליצור מרגע לרגע. כדי לנשום, כדי לחיות. כשהבנתי את זה, חייכתי אל עצמי והסתובבתי לעברו כדי לפגוש את עיניו אבל הוא כבר לא ישב שם. רק קולו נותר תלוי באוויר ואחז בעורפי. בשלב מסוים כבר לא הייתי בטוח אם הקול ההוא, האוחז בעורפי, לא נוצר שם.
כשמתחילים לשמוע קולות, הכי טוב זה להתחיל – אבל גם להמשיך- לכתוב אותם.
הפוסט הזה גרם לי להילחם רגע על נשימה ממש עמוקה.
החיוך, זאת התגובה הכי אמפטית-גבוהה שאני יכול להפיק מעצמי. לא כי אין לי "חומרים" אחרים, כי זה הכי-גבוהה שלי