השילוש: ליאון, הבן ויוז'י – מסעדה

פרחי הדובדבן אינם מבשרים את בוא האביב

פרחי הדובדבן הם האביב   –

דוגן. מורה זן (1200-1253)

לפני כשבוע חזרתי לשם כדי לתת תוקף למשהו שאני לא יודע איך להגדיר –  "געגועים" כפרוש למשהו, יהיה הסבר קל מדי –  נכנסתי ליוז'י בשעות הצהרים, התיישבתי ליד השולחן הקרוב לגריל. דקה אחר כך הגיעו שניים, גבר עם אשה שנראתה מבוגרת ממנו, כנראה אימו. הגבר ראה את גבו של יוז'י לבוש בז'קט בד לבן, כיאה לגריל-מן, או לספר, הוא הבחין בשני סירים שהתחממו על הגריל (הגריל שעובד על פחמים ולא על גז), סיר אחד שהכיל מרק שעועית והשני צ'ורבה. שני הסירים שניזונו מהגחלים, לא רק התחממו, גם טעמם הושפע מהחום והארומה הייחודיים של הגחלים.

למנה ראשונה הוא הזמין שני קבבים (מיץ') שהוגשו עירומים על צלחת לבנה, והאישה הזקנה שישבה מולו הזמינה "סראמורה (SARAMURA), שהם פרוסת דג, קרפיון בדרך כלל, חתוך לרוחבו, מטוגן ומבושל ברוטב שמורכב משמן, חומץ ושום, כשפרוסות שום מכסות את גוף הדג ועליו גם מונחים עיגולים ירוקים וקטנים של פילפל חריף מאד וטרי. מנה שופעת טעמים קיצוניים.

מנה שהיא משל לחיים: כדי להגיע לבשרו הרך, הלבן והזך של הדג, חייבים לחדור דרך שכבות השום ופרוסות הפילפל החריף, שהן לא דקות ומרובות למדי ורק אז, אחרי שעברנו את השריון החיצוני הקשוח, מגיעים אל החלקים הרכים והנעימים. גם כאן, קשה להפריד בין החוץ לפנים ורק אם מקבלים את החריפות והטעמים החזקים יחד עם הרכות הפנימית, אפשר להנות ממנו. והו-הו, כמה שאפשר להנות. את זה אימו אכלה. היא היתה מאד מרוכזת באכילת הדג ועקפה במיומנות רבה את שאריות האידרה, השום והפילפלים ודלתה ממנו רק את הלבן הרך. היא לא הרימה את עיניה מהצלחת כל עוד היה בה דג.

עם הפנים לגריל הגחלים
עם הפנים לגריל הגחלים

הוא לעומת זאת, לא היה ממש מרוכז בקבבים שאכל והביט סביבו. יוזי' עמד ליד הגריל בפנים קפואות, עם שפם דקיק-מעוצב, כיאה לגריל-מן רומני. יוז'י לא חייך, נדיר שיוז'י מחייך, למרות שרבים וטובים כמהים לחיוכו. הם כמהים אל אהבתו. הרבה מהסועדים (אם לא כולם) מנסים להצליב מבט עם יוז'י, לפעמים זה מצליח ואז הם יאבדו את השליטה על עפעפיהם ועל נשימתם לרגע. אך להגיע למצב של הצלבת מבטים עם יוז'י שיכלול גם חיוך, לזה זכו רק מעטים, מעטים מאד. ישנן שמועות עקשניות למדי, שאותם מאושרים שזכו למבט המחויך הקימו מועדון שנקרא ממ"י (מועדון מחויכי יוז'), אבל אלה הן רק שמועות.

הופ, הוא הסתובב לרגע
הופ, הוא הסתובב לרגע

הבן ההוא אכל לאיטו את שלישית הקבבים והמשיך לבהות, הוא הבחין באישה שהמתינה ל"לקחת" שלה (איקרה, קבבים, גמבה עם חצילים), האישה עמדה ממש מאחורי יוז'י (כולם עומדים או יושבים מאחורי יוז'י, מפני שיוז'י מפנה את גבו למסעדה ואת פניו לגריל) ובכל פעם שהוא פנה לאחור היא חייכה אליו ושאלה אותו משהו, בעיניין האיקרה למשל. יוז'י שמכיר את הטריק הזול הזה לא נופל בפח, הוא יורק תשובה, בדרך כלל בת מילה או שתיים. אף שערה משפמו לא זזה והוא תוקע את המלקחיים שלו לתוך הפחמים הלוחשות והם מצידם מחזירים לו פנטזיה זיקוקית קטנה. האישה, הכמהה למעט חום מצידו של יוז'י היתה נבוכה מאד ממבטה שנותר תלוי באויר וגרמה לחיוך שלה לגבוע לאט לאט תוך כדי העברת אצבעותיה בשערה, כשהיא מביטה סביבה כדי לדעת אם מישהו זיהה את מבוכתה הגואה (בינינו, אין פדיחה גדולה מכמיהה מוצהרת,קולנית ומחויכת לאהבה, שנותרת ללא מענה).

יחד עם הראשונות, הבן ואימו בלסו גם מהסלטים המצוינים, החמצמצים. גמבה עם חצילים, כרוב כבוש ופילפלים קלויים ששיכשכו בשמן-שום-חומץ. הם מאד אהבו את הסלטים. הוא זלל סלטים וקבבים ולא יכול היה להסיר את עיניו מהיוז'י המשופם. בשלב מסוים חשדתי בבן שהוא רואה ביוז'י דמות אב ואם גם יחד. מצד אחד אין ספק שיוז'י הוא גבר שבגברים (שפם ואי-החצנת רגשות) מצד שני, הוא האחראי על האש, הוא מבשל, הוא בעצם "הטוב והרך" שבבית הזה, למרות חזותו הגברית-רומנית. יש סיכוי סביר שלא רק הבן ראה בו דמות אב-אם, כנראה שכך רואים אותו כל באי המסעדה.

הוא ביקש כוס שפריץ, "סטייק אנטרקוט" ומנת צ'יפס, אימו הזמינה "סטייק לבן ועוד כרוב כבוש".המלצרית צעקה ליוז'י, "אחד בקר אחד חזיר", לא אנטרקוט ולא נעליים. בקר וחזיר, זה מה שיש כאן.

בשולחן סמוך ישבו שני גברים שירדו על בקבוק כרמל-הוק לבן עם הרבה סודה, אכלו הרבה בשרים עם הרבה שום. בסוף בא להם משהו מתוק ואחד מהם צעק ליוז'י שהוא "רוצה ממתק". יוז'י, אני לא אומר, קצת חייך, שאל אותו "היית ילד טוב?" וההוא ידע שהתשובה הנכונה היא "כן, כן" מהיר, ואז, רק אז, יוז'י זרק לשולחנו חפיסת קיט-קט. כן, אצל יוז'י יש גם ממתקים לקינוח. אני חושד שרק חברי מועדון ממ"י זכאים לו.

רגע לפני שהבן ואימו יצאו מהמסעדה (היה בינהם ויכוח קל על גובה הטיפ) ראיתי את הבן בוהה ביוז'י, תוך כדי שהוא מודה למלצרית בניד ראש מחויך. צורת מבטו ביוז'י הגבר, העידה רק על דבר אחד,

על צער מסוים שחנק את בסיס גרונו, צער על שמעולם לא זכה לשמוע מאביו משפט שהחל ב: "ראה בני…"  והוא ידע שאין כל סיכוי ולו הקל שבקלים שיוז'י יפנה אליו עם חיוך רך ויגיד לו את אותו המשפט, וגם ישלים אותו.

אבל הוא חוזר ליוז'י פעם אחר פעם, בגלל ריח הקבבים  שחודר אליו וממלא את המקום הריק שהותיר אחריו המשפט ההוא, שמעולם לא נאמר.

יוז'י, כמו פרנק סינטרה, אינו מזכיר לי את אבי.  יוז'י, כמו פרנק סינטרה, הוא אבי.

יוז'י ולאון. רח' הנביאים 31, חיפה .   04-8675073

 

12 תגובות

  1. דפנה לוי הגב

    הצטרפתי רשמית למועדון הממ"ד

  2. benziv הגב

    קראתי וחשבתי שאת מדברת על הרומני בעיר התחתית. עד שהגעתי לסוף… משם החוויות שלי. אבל כמו שאת רואה, הבנתי.
    זו שברחוב הנביאים, נראתה לי תמיד כמו ביתה של המסעדה ההיא.

    עכשיו אני שוקלת אם להציע לחברות שלי לאכול יחד איתי, ביום ההולדת המשותפת, שם. ברחוב הנביאים.

    אם כי כולנו תרגלנו בעיקר סלטים של חסה, בשנים האחרונות, וגם מרק כתום.

    אוכל אחר. עידן אחר.

    נראה.

  3. ענת הגב

    בעניין המועדון – גם אני, גם אני…
    (מעתיקה מדפנה) 🙂

  4. ויקטור הגב

    רשימה מרשימה. בלי ספק אתה כותב האוכל החושני ביותר בארץ.

  5. אבי פלדשטיין הגב

    אחח אחח. אוכל נשמה. אני בטוח שאת האיקרה עושים במקום, למרות שמעט מאוד כיום מתנכרים לטיט המולבן של סלטי צבר.
    וסרמורה זה הכי, אחי, ובמיוחד על ממליגה, ובמיוחד אם אחרי הטיגון, ולפני התחמיץ, הדג עולה לרגע קל מעל לגחלים, לרמז עישון :))

  6. שלמה רוקר הגב

    55 שנה אחרי אני פתאום רואה אותך.מלא התרגשות התפעלות וגאווה ממה שאני רואה פה.
    הכתיבה שלך נהדרת,מעוררת תאבון ריחות וטעמים.קטעי "הקישור"מעניינים ומעוררי מחשבה
    ונוסטלגיה.זוכר?בי"ס אליאנס,יל"ג 9?המשך נעים גם לנו הקוראים

  7. שלמה רוקר הגב

    שלחתי לך מייל

השארת תגובה